• מסע לגרוזיה

  • מסע לגרוזיה

  • מסע לגרוזיה

ארץ קטנה עם שפם
מיתוסים, נועדו בעיקר כדי שיטפחו אותם באהבה, יאדירו אותם וינפחו אותם לממדי העל טבעי, כמשהו מובן מאליו, שהיה שם מאז ומעולם. מצד שני, בדיוק באותה דבקות ואדיקות, הם שם כדי שמישהו ימצא סיבה מספיק טובה, הזדמנות נאותה (מגובה בלא מעט אומץ לב ונחישות), וינפץ אותם לרסיסים.
המסע הקצר שלנו לגרוזיה, או בשמה הנוכחי גאורגיה, היה הזדמנות מופלאה לנפץ כמעט כל מיתוס, שהוצמד לכל דבר שנודף ממנו ניחוח גרוזיני. וכאומה קולטת עליה, שפרק נכבד בספר הבדיחות שלה מוקדש לגרוזינים, הייתה לי עבודה רבה. אז נכון שבמהלך הביקור פגשנו חיוכים רוויי שיניי זהב, ובשוק של טביליסי הבירה פגשנו לא מעט רוכלות מעוטרות בשפם, שלא היה מבייש את אבי האומה הגדולה, סטלין (שאגב נולד בגרוזיה), אבל מצד שני לא נתקלנו בשום ביז'ו, שום דבר בדיבור המקומי לא הזכיר את החיקויים של החבר'ה על "שני הגרוזינים" המוכרים לי מספר הבדיחות העדתי שלנו. אם לא די בכך, נפלנו על משהו כמו 20 חתונות שונות, שבהן כיכבו כלות מאושרות במיוחד, ששום דבר בהתנהגותן לא רמז שזה עתה הן נחטפו מהחצר האחורית של הבית של אבא. המיתוס האחרון, היה קשור במטבח הגרוזיני, שמשום מה היה מי שהבטיח לי שהוא מפואר, מופלא, מדהים ומשופע בלחמים שלא מן העולם הזה.
יסלחו לי ננה, ושאר החבר'ה שפותחים שולחן גרוזיני, אולם אני משוכנעת שהאוכל אצלם בבית הרבה יותר טעים ממה שנחת על צלחתי לאורך הדרך. המטבח הגרוזיני (והכל כמובן עניין של טעם), הוא חוסם עורקים מושלם. הוא רווי בגושי גבינה צהובה שמבטיחה לך כולסטרול מידי, חלק נכבד מהמנות הראשונות כמו גם המאפים מצריכים הצמדות עיקשת ל"טאמס" (או כל סותר חומציות אחר, שמסוגל להלחם בצרבת) ולעניות דעתי חסר בו עידון או קו מנחה שעוזר להגדיר אותו. אז נכון שבמהלך הארוחה, שנמשכת מספר שעות טובות, הצלחות לא מפסיקות לזרום לכיוון השולחן, מצד שני אף אחד גם לא ממש מפנה את הדג מהמנה הראשונה, גם כשמגיעים לפירות של המנה האחרונה, מה שמיד מקנה לשולחן מראה של שדה קרב לא מעורר במיוחד. את טקס העלייה לרגל הזה (של הצלחות על השולחן כמובן), מלווה המון, המון, המון, יין מקומי, המיוצר מ-250 זני ענבים שונים הגדלים בגרוזיה. התוצאה הסופית, עושה את העבודה היטב, במיוחד נוכח העובדה שכל ארוחה ממוצעת כוללת כשלושה קנקני יין לכל סועד. אני לא בטוחה ששווה לסחוב את היין הביתה במזוודה, אולם מצד שני,את הצ'צ'ה דווקא אהבנו. משקה שיכר מקומי עשוי מקליפות ענבים, המכיל משהו שדומה ל-80 אחוזי אלכוהול ומוקפץ למעמקי הנשמה ביחד עם כוסות היין.
הגרוזינים או בשמם הפוליטיקלי קורט – הגיאורגים, הם עם שמח במיוחד, מכניס אורחים, שמיד פותח שולחן ומאכיל את כל מי שנמצא בסביבה, בחיוך רחב ומלא סיפוק. דוגמה חיה לרוחב הלב המדהים הזה קיבלנו כבר ביומנו השני, כאשר נפרדנו מהאספלט לטובת דרכי העפר המובילות אל עבר אובליסצ'יחה, עיר מערות חצובות בסלע, שסיפורה החל במאה השישית לפני הספירה, ובשיא תפארתה במאה השביעית גרו בה לא פחות מ-20 אלף תושבים. בעוד הג'יפים המצוחצחים שלנו נאבקים בבוץ הגרוזיני, הגיח למולנו ג'יפ מקומי חבוט ומיושן, ושלושת הגברים המקומיים, קפצו מתוכו לקדם אותנו בברכה, ובחיוך רחב. אחרי שלושה משפטי נימוס, הם כבר הפכו את הדלת האחורית של הג'יפ שלהם לשולחן שדה, פרסו עליו נייר עיתון, הניחו שני בקבוקי פלסטיק שהכילו את ה"חווינו" הפרטי שלהם, ולצידו חריץ גבינה מקומית, סכין ציידים וכוסות פלסטיק. בדיוק כמו שישראלי טוב מתגאה במכשיר הסלולארי החדיש שלו, כך גם הגרוזינים משוויצים ביין הביתי שלהם. חווינו הוא השם המקומי ליין מתוצרת בית שכל גרוזיני שמכבד את החצר שבה סבתא שלו גידלה כרוב, יישא אותו לכל מקום וימהר לחלוק אותו עם כל מי שניקרה בדרכו.
אז אחרי שגמרנו עם סוגיות הרות גורל כמו מיתוסים, יין וחתונות אפשר להתחיל לצאת לדרך, ואם בחרתם בגרוזיה, אז כדאי שזה יהיה בג'יפ. הארץ הזאת נועדה לרכבי שטח משתי סיבות: ראשית רוב הכבישים עדין משובשים מה שאומר שרכב שטח יהיה יעיל יותר לגב התחתון שלכם. אבל הסיבה העיקרית היא האושר המופלא של המדינה הזאת, בדרכים הרריות, קניונים ושבילי עפר שחוצים את המרחבים העצומים שלה, משום מקום לשום מקום. לטובת מי שלא מחזיק אטלס ביד השנייה נזכיר כי גרוזיה המקורית או גאורגיה העכשווית מונחת לה על הציר המרכזי החוצץ בין אסיה לאירופה. את גבולה הצפוני מעטרים הרי קווקז המפוארים החוצצים בינה לבין רוסיה, המולדת הישנה (שצורפה לברית המועצות בשנת 1922 עד להתפרקות הדוב הרוסי בשנת 1991). במערב היא נושקת לחופו של הים השחור, במזרח היא גובלת עם אזרבייג'אן ואילו את גבולה הדרומי של המדינה שוב מכתר רכס הררי נפלא, המכונה הקווקז הקטן, שמפריד בינה לבין ארמניה וטורקיה. זה אומר שטיול בגרוזיה יזמן לכם שפע של נופים משתנים ומרתקים, ששיניי הזמן עדין לא נגסו בהם במערביות משתלטת. עם קרוב לכ-70 אלף קילומטרים רבועים (יותר מפי שלוש מישראל) וכשבעה מיליון תושבים, רוב הסיכויים, שגם לא ממש יטרידו אתכם לאורך הדרך.
בנוסף לשתי ערי מערות עתיקות, ורדזיה ואובליסצ'יחה, גרוזיה משופעת במבחר של כנסיות ומנזרים עתיקים, חלקם הנכבד חצובים בסלע, שמפוזרים לאורך כל מסלול הטיול. הגרוזינים, שחלק מבחירתם בשמם החדש, גאורגיה, מאוד מנסים לטשטש את זיכרונות הקשר הסוביטי שלהם. כחלק מהגאווה הלאומית המתחדשת והמתבדלת, הוסרו במהלך העשור האחרון כמעט כל הסימנים שהעידו כי בעבר היא הייתה חלק מברית המועצות. רק בנקודה אחת, ליבם של הגאורגים עדין חצוי – סטאלין. המהפכן הרוסי נולד בגורי, עיר נעימה הנמצאת ממש במרכז המדינה, מעט צפונית לטביליסי הבירה. במרכז העיר ניצב פיסלו של סטאלין, והבית שבו נולד הפך מהר מאוד לנקודה תיירותית, משומרת היטב.
מגורי מתחילה הדרך הצבאית לעלות צפונה למרומי הקווקז עד לגבול עם רוסיה. הדרך הצבאית הוא כינוי שכל מי שמטייל בגרוזיה, מאמץ אותו לארסנל הזיכרונות שלו. מדובר בדרך שחוצה ממרכז המדינה עד לגבול הצפוני בליבו של הקווקז, בנקודת המעבר לרוסיה. בדרך זו נכנסו הרוסים לגרוזיה, בתחילת המאה ה-19 ובתקופה קדומה יותר דרך המשי, חצתה את המדינה, בדיוק באותו תוואי.
לאורך הדרך, הנוף משתנה, לרכסים אלפינים, שלג שמפאר את הפסגות גם בחודש מאי, קניונים מפותלים ושפע של אגמים, מפלים ומים שזורמים מכל עבר. אתר הסקי הצמוד לגודאורי, מזכיר בקלות כל אתר סקי מערב אירופי מוכר. ההבדל הניכר הוא שכאן יגישו לכם צ'צ'ה שתחמם את הגוף במקום שנאפס. אבל עם כל הכבוד ל-2000 מטרים שבהן מתפארת גודאורי, המשך הדרך שחוצה כפרים מבודדים לאורכו של הקווקז ואת קניון טרוסו, מוביל אל עבר הקזבקי, הפסגה הגבוהה במדינה, המתנשאת לגובה של 5048 מטרים. מי שמצויד בראות חזקות, נעלי הליכה טובות ובעיקר רצון, יכול לעלות עד לפסגה, בטרק מסודר, שאינו דורש טיפוס טכני.
בשעה שרובה של גרוזיה עדין שומר על צביון כפרי, שהזמן עצר בו מלכת אי שם בין פלישת הרוסים למדינה להסתגרות התושבים בחוותיהם המבודדות, הרי שטביליסי הבירה, היא המקום שמבטיח מקצב חיים מודרני ותוסס יותר. העובדה שההימורים חוקיים בעיר, הפכה את טביליסי ליעד חדש יחסית אבל מאוד מבוקש בקרב מהמרים ישראלים. זה מבטיח לכם שלצד גרוזינים שחוזרים לבקר את המשפחה, תפגשו על המטוס גם מהמרים או טיילים שוחרי טבע שעדין נותר בתולי.
טביליסי מציעה שילוב מרתק בין ישן לחדש, בין מזרח ומערב, בין מודרניות נינוחה ומפנקת דוגמת מלונות פאר, בוטיקים יוקרתיים ובתי קפה רומנטיים שמפארים את הרחובות המשוקמים בעיר העתיקה, לבין חלקים שלמים בעיר, שניראה כאילו נשלפו מאחת הסצנות הפחות זוהרות של ד"ר ז'יוואגו. אל תוותרו על ביקור בשוק המקומי של טביליסי שעדין מספר את סיפורה האוטנטי של המדינה, שהגלובליזציה העולמית טרם פשעה בה. רוכלים וכפריים מציעים את התוצרת המקומית שלהם מתא מטען של מכונית חבוטה ועד לדוכן מסודר בשוק המקורה. תבלינים, ירקות, גבינות מתוצרת מקומית וחזירים שמסודרים בשורה מופתית, מונחים אלו לצד אלו. בשעה שאנחנו התרגשנו מהמקומיים, הפכנו בעצמנו (פחות מעשרה תיירים זרים בכל השוק כולו) לאטרקציה בפני עצמה. המקומיים שמחו להצטלם עם התוצרת שלהם, ואחרי שהראנו להם את הצילום על מסך המצלמה הדיגיטלית, הפכנו לדבר המבוקש ביותר בשוק, וטור ארוך של רוכלים התייצב לפנינו ודרש תמונה. נקודת עצירה נוספת שמציגה את הפן ההיסטורי שידעה המדינה, הוא שוק העתיקות, חגיגה אמיתית למי שיש לו סבלנות, כוח מיקוח ובעיקר חיבה לענתיקות. אל תצפו לניסים כי הם יודעים שהסחורה של מסך הברזל שווה זהב במערב. אבל גם בלי קניות עדין מובטחת חוויה מסעירה של מפגש עם עורות דובים, ציורים עתיקים של לנין, מטבעות ועיטורים ישנים מהצבא האדום, הנושקים לכלי פורצלן, קריסטלים, ברגים חלודים, כלי נגינה שפסו מן העולם, מערכות כלי אוכל ונברשות שניראה כי נשדדו מטירות צארים אי שם במאה ה-18. ממש בסמוך תראו התקהלות של עשרות אנשים שנושאים בידיהם פתקים ושלטים קטנים. זה שוק העבודה המקומי, מה שניקרא דרושים, דרושות (טרום עידן האינטרנט).
מעל העיר ניצב פיסלה המפואר של אימא גרוזיה: אישה נאה המחזיקה בידה האחת כוס יין ואילו ידה השנייה לופתת חרב. העיר עצמה מסודרת משני צידיו של נהר המיטקווארי החוצה אותה, והיא משופעת בפסלים וכנסיות. ביניהם תמצאו גם בית כנסת אחד, ממש סמוך לרובע העתיק המשוקם, ומסגד אחד.
אל תצפו לשוב מגרוזיה עם יותר מדי קניות, כי זה לא הסיפור האמיתי של הארץ הנפלאה הזאת. נכון שלאורך הדרך אפשר לקנות גרבי צמר שהכפריות מכינות או כובעי צמר או פרווה, שספק רב אם יהיה לכם מה לעשות איתם בחום יולי אוגוסט של ארץ הקודש. אבל למרות שלא נפלנו מהמטבח המקומי (אולי בשל הציפיות הגבוהות שהיו לנו), גרוזיה של פעם, גאורגיה של היום, היא בהחלט יעד ששווה להכניס עבורו את הגלגלים לבוץ. מהר לפני שהיא תהפוך בדיוק כמו שאר העולם, לעוד רפליקה מערבית, של הכפר הגלובלי הקטן שבו אנו גרים.

0

 אוהבים / 0 Comments
שתף פוסט: