15
אוקטובר-2013
  • המסע למלדיביים

  • המסע למלדיביים

  • המסע למלדיביים

חלום רטוב באוקיאנוס ההודי
קחו את החלום האולטימטיבי: אי ירוק בלב ים, מי טורקיז שקופים שנראים כמו אקוואריום גדול, חול רך ומפנק, עצי קוקוס הניצבים בזווית מושלמת אל מול קו הרקיע הכחול, דולפינים חייכנים שמקפצים מתוך המים וכחול אין סופי מסביב. עכשיו, תכפילו את זה ב-1192 פעמים.
ברוכים הבאים לאיים המלדיבים, גן העדן האבוד בליבו של האוקיאנוס ההודי, אם כל הפנטזיות. ואם אנחנו עוסקים בחלומות (ואגב כך גם בהגשמתם), קחו את נתוני הפתיחה המעולים האלו, ועכשיו תוסיפו להם יאכטה מפנקת עם ארבעה מפלסים, ג'קוזי ענק על הסיפון העליון, 16 אנשי צוות, 3 שפים שלא היו מביישים את הקורדון בלו, מסאז'יסטית תאילנדית צמודה, ותאכלסו אותה ב-20 חברים. רגע, עוד לא סיימנו: ליאכטה המפנקת הזאת צמודה עוד סירה (או בשמה המקומי "דוני") שעליה נמצא ציוד הצלילה מורכב ומזומן שלוש פעמים ביום. וכשבתוך הכחול העמוק, האינסופי הזה, המקיף אותך מכל עבר, ממתינים הריפים מהיפים בעולם, שהם ללא ספק מגדלי ה"יו" של מיטב שוכני המצולות, אין ספק שהגעת ל"מכה" של עולם הצלילות.
בשנים האחרונות הפכו האיים המלדיבים, בצדק רב, ליעד נחשק עבור לא מעט ישראלים. היופי האינסופי שלהם אוצר בתוכו את החופשה המושלמת לחובבי צלילה, לגולשים ולשוחרי מלונות פאר וחופשות ספא מפנקות. עד כמה שזה ישמע מפתיע, ניתן לתפור חופשה באיים הרחוקים והאקזוטיים האלו כמעט לכל כיס. נכון שיש שם מלונות פאר ברמה של שבעה כוכבים ובעלות של אלפי דולרים ללילה, אולם מצד שני, יש גם מלונות בעלות שפויה יותר אותה ניתן להוזיל עוד יותר אם בוחרים באופציה הצפה.
עם כל הכבוד למלונות הפאר, ויש הרבה כבוד, הפיתרון של יאכטה המפליגה לאיטה בין האיים, הרבה יותר אטרקטיבי. בשעה שבחופשה במלונות הפאר אתה "תקוע" מול אותו עץ קוקוס ופיסת חול (רכה ככל שתהיה), במשך שבוע, הרי שיאכטה, המשמשת כמלון צף, פשוט נודדת בין מאות איים שכאלו ומציעה לך אינסוף זוויות לשקיעות מושלמות, שתמצא רק בחלק הזה של העולם, הקרוב כל כך לקו המשווה.
7 וחצי שעות טיסה מאיסטנבול השכנה, הביאו אותנו למאלה, בירת המלדיבים. באור ראשון של בוקר חדש, הצמדנו את אפנו לשמשת החלון של המטוס המנמיך, הלסת התחתונה נשמטה מטה נוכח היופי האלוהי שנפרס מתחתנו.
האיים המלדיבים מחזיקים בלא מעט שיאיים עולמיים, דוגמת המדינה השטוחה בעולם או המדינה המוסלמית הקטנה בתבל. כאמור מדובר בלא פחות מ-1192 איים המקובצים ב-26 אטולים (איי אלמוגים), כ-700 קילומטרים דרומית מערבית לסרי לנקה, בליבו של האוקיאנוס ההודי. בסך הכל הרפובליקה המוסלמית משתרעת על שטח של 298 קילומטרים רבועים המאכלסים פחות מ-400 אלף תושבים. כשליש מהם מתגוררים במאלה הבירה. רוב האיים כלל לא מיושבים ובחלקם יש רק בית מלון אחד. אורכו של האי הגדול ביותר הוא כשני קילומטרים בלבד. זה לא בדיוק היעד של מטפסי הרים שכן המקום הגבוה ביותר במלדיבים מתנשא ל-2.4 מטרים מעל פני הים. האיים הקסומים נמצאים בסכנת היעלמות ממשית, נוכח ההתחממות המתמדת והעלייה של מפלס המים וכבר בעקבות הצונאמי, נאלצו לשרטט את "מפת הרפובליקה" מחדש, כי חלק מהאיים, נעלמו מתחת לפני הים. מסלול הנחיתה במלאה הבירה מוקף בים ולאורכו יש שורה של שקי חול שאמורים להגן על מסלול הנחיתה, מפני עליית המים. למרות שמדובר ברפובליקה נשיאותית שכל תושביה מוסלמים, תודות לתיירות המהווה את מקור הפרנסה העיקרי של המדינה, מדובר במקום מאוד ידידותי ופתוח לתיירים.
ה"דוני" – סירת הצלילה הצמודה שלנו ממתינה לנו ב"מגרש החניה" הצמוד לשדה התעופה הקטן של מאלה. מי הטורקיז הנשקפים מתחת לסירה, אפילו במעגן העירוני הסואן הזה, מרמזים על הבאות. אנחנו פורקים את ציוד הצלילה שלנו לארגזים אישיים הנמצאים על הסירה וכעבור כמה דקות הפלגה מגיעים אל היאכטה, שתהפוך לביתנו בשבוע הקרוב. "אושיין סאפיר" , קורצת לעברנו בלובן משכר. עם העלייה ליאכטה מקבלים אותנו אנשי הצוות עם מטליות קרות. הכפכפים נלקחים מאיתנו אחר כבוד ומאוכסנים בארון. בשבוע הקרוב, לא נזדקק להם. בחדר האוכל הצמוד לסלון ממוזג ומצויד היטב, ממתין מגש עמוס בפירות טרופיים טריים ולצידו קוקטייל. החלונות הרחבים לא מאפשרים לך לשכוח ולו לרגע, את העובדה שהגעת לגן עדן.
בלי לבזבז יותר מדי זמן, ג'לל וסייפן, שני מדריכי הצלילה המקומיים מורידים אותנו כבר ביום הראשון לצלילת רענון, ההתרגשות בשיאה. אחרי שתי דקות במים אנחנו קולטים שהגענו למגרש משחקים חדש לגמרי. עם כל הכבוד לאילת, מדובר בהיצע ועושר בלתי מוגבל של ריפים ואתרי צלילה. אחרי טבילת המים הראשונה, כמו בהזמנה, אנחנו מקבלים טעימה ראשונה ממה שמהר מאוד יהפוך לשגרה בנאלית: כדור אש עצום מתגלגל לאיטו אל עבר הים, ברקיע רוחשים מטוסים ימיים וברקע ספינות קטנות מנקדות את האופק, נמסות גם הן בתוך שקיעה זהובה שצובעת את השמים בגוונים כתומים עזים, שזולגים אט אט אל תוך הים.
היאכטה המקסימה שלנו מערסלת אותנו בנדנודים קלים לתוך שינה מתוקה. החלומות נקטעים בשש בבוקר על ידי צלצול פעמון חסר רחמים. למרות השעה הבלתי הגיונית (אנחנו הרי גם בסוג של חופש), כולנו מזנקים מהמיטה לקפה של בוקר על הסיפון, אל מול אוקיאנוס כחול חסר גבולות.
הצלילה הראשונה היא ב"ריף בננה" – שבהחלט מצליח לפוגג את מקצת מהאדרנלין ולתת לנו טעימה ממצה ממה שצפוי לנו. מים חמים (27 מעלות כל השנה), מאפשרים לצלול רק עם חולצות לייקרה, ללא הסרבול של חליפות צלילה ומשקולות מיותרות. אנחנו קופצים מה"דוני" ומיד מתחילים לרדת לאורך הקיר של הריף, משתהים מהעושר העצום. האקשן לאורכו של הריף לא היה מבייש את נתיבי איילון בשיא שעת העומס. מאות דגים בכל הגדלים, הצורות והצבעים יוצאים לארוחת בוקר, אדישים לחלוטין מהנוכחות שלנו לצידם. להקות עצומות של דגי טונה חולפות מעלינו וכעבור כמה דקות אנחנו מזהים את הכריש הראשון, נח לו על הקרקעית, ממתין לארוחת הבוקר שלו. מורנות שחורות, לבנות, מנוקדות ומנומרות מציצות לעברנו מתוך הריף. מד העומק מורה על 30 מטרים, ומד הלחץ במיכל האוויר, מתרוקן מהר. מהר מדי. ההתרגשות, העומקים וההתלהבות שלנו מתחת למים עושים את שלהם וכעבור חצי שעה אנחנו כבר מגרדים את החלק הרזרבי של מיכל האוויר. אחד אחד אנחנו עולים מעל פני המים, מחכים לדוני שתבוא לאסוף אותנו ותחזיר אותנו ליאכטה.
מהר מאוד אנחנו מחליקים לתוך שגרת הצלילות וסדר היום, כאילו שנולדנו עם סנפירים ושנורקל.
צלצול פעמון, קפה ועוגיות, צלילת בוקר, ארוחת בוקר, צלילה שנייה, ארוחת צהרים, מסאז' או סיאסטה קצרה עוד צלילה, HAPPY HOURE בתוך הג'אקוזי, הכולל מבחר נאה של אלכוהול, אל מול שקיעות ממכרות, מקלחת, ארוחת ערב, קצת דיבורים, עוד דרינק קטן לפני השינה, וחוזר חלילה. עיקר השיחות שלנו עוסקות מן הסתם במי ראה מה, ומתי כבר יגיעו המנטות והאם יהיה לנו מזל ונפגוש גם כריש לוויתן.
אף אחד לא מעיז לפספס שום צלילה. היאכטה ממשיכה לחתוך את מימיו של האוקיאנוס ההודי, מתפתלת בין האיים, גורמת לנו לשפשף עיניים בתדהמה כל יום מחדש.
הספקות לגבי איכות הקולינריה בחלק הזה של העולם, נמוגים מהר מאוד נוכח הביצועים של עלי, השף המקומי ושני העוזרים שלו. ארוחת הצהרים כמו גם ארוחת הערב משתנה בהתאם למה שהים מביא עימו באותו יום. חכות בודדות מושלכות בחלק האחורי של היאכטה והשלל עצום וטעים ומשתנה מיום ליום מדגים ועד לפירות ים. ביום השלישי אבשלום לוי (הצלם המוכשר בחבורה שלנו) נכנס למטבח ומלמד את השפים כיצד מכינים שקשוקה. עכשיו ארוחת הבוקר באמת כוללת את כל האפשרויות.
בדיוק כמו כל דבר אחר בחיים, גם במלדיבים מתרגלים לטוב מהר מאוד. אחרי עשר צלילות אנחנו נותרים אדישים אל מול להקות של ברקודות, מורנות סקרניות וכרישים ואפילו צבי ים המאפשרים לנו לשחות לצידם כאילו היינו במקצה שליחים בבריכה האולימפית, כבר פחות מרגשים אותנו. אנחנו רוצים כריש לוויתן ומנטות, לא פחות.
ביום הצלילות הרביעי זה הצליח לנו. רגע לפני שעמדנו להרים ידיים (ועוגן) ולהמשיך הלאה. אחת הספינות שידרה הודעה שהכריש לוויתן נראה בסמוך לאחד הריפים. תוך שתי דקות דהרנו על פני הגלים , לובשים סנפירים ומסכות ניצבים ב"היכון" מוכנים לקפוץ למים. כמאה מטרים מחופו של אי פצפון, זיהינו כתם עצום שנע לאיטו לאורך הריף. קפצתי למים והתחלתי לחתור בקצב שלא היה מבייש את מייקל פלפס. תוך עשר שניות הצלחתי לסגור את הפער ולהיצמד אל הכריש לוויתן, חותרת בהתרגשות לאורך גופו העצום, מנסה לשמור על הקצב ולהשתלט על פרץ האדרנלין המטורף. בניגוד גמור לסערת הרגשות שלי, הוא מצידו, המשיך לשחות בנחת, מנסה להתעלם באלגנטיות מעשרות הסנפירים שהחלו לסגור עליו מכל עבר. שישה מטרים מנוקדים, נעו לאיטם במים, במסלול מעגלי סביב הריף. זה היה המפגש הראשון שלי עם כריש לוויתן, ככה, פנים אל מול פנים, סנפיר אל סנפיר, שחינו צמודים במשך דקות ארוכות של אושר עילאי. החוויות המדהימות של שלושת הימים שקדמו למפגש, נעלמו כלא היו. כאילו לא פגשתי כרישים בעומק של 30 מטרים, עשרות המורנות בכל גודל גוון וצבע אפשרי, נמחקו כלא היו ואפילו להקות הברקודות, טונות ושאר בני דודים רחוקים של נמו ושות', פשוט נמוגו אל נבכי הזיכרון, מותירים לכריש לוויתן המדהים שלי, את כל המקום הראוי לו. קסם משכר עוטף אותך, חיוך דבילי נמרח מתחת למסכת הצלילה ולכמה דקות של חסד נדיר אתה נעלם דום אל מול פלא הבריאה, אל מול הקסם שהעולם שלנו יכול להציע. כדי שלא יוותרו לנו ספקות, או חסכים, בהמשך היום הייתה לנו הזכות לפגוש אותו שוב ולשחות לצידו פעם נוספת.
אחרי שמשימת מציאת הכריש ליוויתן הסתיימה בהצלחה, סימנו את היעד הבא, מפגש את מנטות, אותם דגי ענק הנראים כמו חלליות מעולם אחר. במהלך הצלילות כבר הספקנו לפגוש מנטה אחת שחלפה מעלינו במהירות ואפילו לראות כמה בני דודים רחוקים שלה: הסטינג ריי והאיגל ריי.
היאכטה עגנה לקראת חניית לילה, צמד אורות כחולים הודלקו בחלק האחורי של הסיפון ובשעות אחר הצהרים בקעו משם קריאות התרגשות של אנשי הצוות. "מנטה" "מנטה". רצנו כאחוזי דיבוק לחלק האחורי של היאכטה שממנו יש ירידה אל המים ולא הצלחנו לנשום מרוב התרגשות, נוכח זוג מנטות ברוחב של שני מטרים שהחלו לנוע במעגלים אנכיים, כשהן פוערות למולנו את חלל הפה העצום שלהן, שואבות לתוכו מיליוני פלנגטונים זעירים שהיוו עבורן ארוחת ערב מושלמת. חלק כלל לא טרח ללבוש ציוד צלילה אלא פשוט קפץ למים עם מסיכה ושנורקל. המנטות היו במרחק נגיעה, מתעלמות מאיתנו ומההתרגשות שהן עוררו. תרגילי האווירובטיקה שהן ביצעו במים היו מהפנטים, הן צללו לעומק של 15 מטרים בגלגול אלגנטי, התהפכו כלפי מעלה, פערו לוע עצום ותוך כדי סבוב נסקו כמעט עד לפני המים, אל עבר האורות הכחולים של היאכטה. לציוד הצלילה שלנו נוספו פנסים, העלטה ירדה וכולנו התרכזנו בשתי המנטות שהעניקו לנו מופע פרטי עוצר נשימה במשך שעות ארוכות. הן שחו לעומתנו עד כמעט גרוד האף, ואז בגלגול חד נמנעו מהתנגשות ישירה, מותירות אותנו פעורי פה כמעט כמותן. כך, שוב ושוב במשך שעה ארוכה עד שכמעט אזל לנו האוויר מהמיכלים. ריקוד מהפנט של צמד מנטות שבסך הכל עצרו לידנו לסעודה לילית. המנטות נותרו בירכתי היאכטה עד השעות הקטנות של הלילה. בבוקר כשהתעוררנו כבר לא היה להן זכר, ורק תודות לצילומים, הבנו שזה לא היה חלום.
יום הצלילות האחרון הביא אותנו עד לקצה, עם צלילה עמוקה בריף עם זרמים חזקים. נאלצנו לשלוף ווי עגינה מיוחדים שנקשרו למאזן הציפה שלנו ובעזרתם נצמדנו לסלעים. כך, למרות הזרם העז אתה מצליח "לעמוד" במקום, כשכול תושבי הריף פשוט חולפים על פניך בתצוגת אופנה מרהיבה. כרישים, צבים, להקות של דגים כולם נעים על רקע אלמוגים סגולים , נסחפים בזרם העז.
7 ימים של צלילות, מרתקות, רוויות בהרפתקאות וחוויות, נחתמו במסיבת חוף פרטית שארגנו עבורנו על אי שומם בליבו של האוקיאנוס. מדורה, פירות ים, דגים ובשרים שניצלו על האש, בגיבוי יין ובירות ומוסיקה טובה. התוגה הקלה של תום הספארי והגעגועים החלו לחלחל ולסלול עבורנו את הדרך המאוד ארוכה בחזרה למציאות.

0

 אוהבים / 0 Comments
שתף פוסט: