24
נובמבר-2013

על הנסים ועל הנפלאות

כללי, כתבות   /  

על הדרכים ועל הנסים (ומה שביניהם)

אחרי שסגרתי את כל הקצוות, התפניתי לבשר לאימי היקרה, שאני בדרכי לטיפוס על האלברוס, הפסגה הגבוהה ביותר באירופה (שחבויה אי שם ברכס הרי הקווקז בין רוסיה לצ'צ'ניה). השנה הייתה 1997, ומלחמת האזרחים בין רוסיה לצ'צ'ניה, צבעה מדי יום את כותרות העיתונים באדום. הייתי בטוחה שהיא תשחרר מחאה קלה ותגיד לי, שנשים בגילי אמורות לנסות להרות בשלב הזה של החיים ולא להעפיל לפסגות מושלגות. אולי היא תביע חשש או דאגה, כיאה לאם יהודיה. המחאה אומנם לא אחרה לבוא, אולם מכיוון מפתיע למדי. "את לא יכולה לעשות לי את זה" הזדעקה אימי בחרדה אמיתית ומיד פרטה, "אחיך מתחתן עוד חודש, ומה יהיה עם החתונה, אם יקרה לך משהו על ההר? "  אכן בעיה. זה לא ממש נורא אם יקרה לי משהו "על ההר", אבל החתונה. נו באמת.

"השדיים של העמק"

אל פסגתו המתעתעת של האלברוס נאלצתי להעפיל פעמיים, אחרי שבניסיון הראשון הצלחנו להגיע עד ל-200 מטרים מהפסגה אולם נסוגנו עם זנב מקופל בין הרגליים, לאור מפולות השלגים ומזג האוויר הסוער אליו נקלענו. כעבור מספר ימים, נעשה הניסיון השני ובו הצלחתי להניף לראשונה את דגל ישראל, מעל לפסגה הגבוהה באירופה, 5642 מטרים. בירידה מהפסגה, בבסיס האם האחרון על ההר, פגשתי בקבוצה של מטפסי הרים יפנים, שהגיעו באותו יום והתכוונו לנסות ולהגיע לפסגה למחרת. איחלתי להם בהצלחה ומיהרתי לרדת מההר בניסיון להגיע למכשיר הטלפון היחיד שפעל באותם ימים באזור, כדי להודיע לאימא שאני אגיע שלמה ובריאה, בזמן, לחתונה.

כינוי החיבה שדבק ב"אלברוס",  הוא, "השדיים של העמק", בזכות שתי הפסגות המתנשאות מעל לעמק, כזוג שדיים צחורים ועצומים. כשאנחנו היינו כבר בשלב החוויות ואריזת החפצים, הגיעה אלינו הבשורה המרה: המשלחת היפנית שפגשתי על ההר, יצאה לפסגה בחצות ועד שעות החשכה של יום המחרת, לא שבה. כולנו הבנו מה המשמעות של זה. הסיכוי לשרוד על ההר במשך 24 שעות, בטמפרטורה של 40 מעלות מתחת לאפס ומאות קרחונים סדוקים הפזורים מסביבך – שווה בערך לסיכויי השלום בין ישראל לחמאס. שמחת ההצלחה הפרטית שלי התפוגגה במהירות נוכח הבשורה הקשה. 36 שעות אחרי שהם יצאו מבסיס האם, הצליחו מסוקים רוסים למצוא את כל חברי המשלחת היפנית, כשהם בחיים. הם אומנם סבלו מכוויות קור קשות, הם נראו רע מאוד, אולם בניגוד לכל הערכות, ולכל הסיכויים, הם נותרו בחיים. התברר שהם פספסו את העלייה לפסגה ופשוט המשיכו להקיף את הרכס העצום, כשהם ממשיכים ללכת באפיסת כוחות, בכל שעות הלילה. רק בנס, איש מהם לא החליק לסדק קרחונים (קרבאס, בשפה המקצועית), או קפא למוות. הנס של המשלחת היפנית, ליווה אותי בדרכי אל החופה של אחי. זה היה איתות ברור מהטבע, שהזכיר לי מי כאן בעל הבית האמיתי.

אני נורא רוצה לומר, שאני לא מאמינה בנסים. אני נורא רוצה לספר ולכתוב איזה אדם ריאלי אני. כמה אני משתדלת להיות מקצוענית, יסודית, לסגור פינות, לתפוס קצוות ולא להותיר שום דבר לגורל או למזל. אני בוחרת את שותפי למסע בקפידה, יוצאת למסעות לאחר הכנות ארוכים, בכושר שיא, עם הציוד הכי חדיש ולא שוכחת, שאנחנו בסך הכל אורחים לרגע. אפצ'י אחד של אימא אדמה, מוחק כפרים שלמים ומחזיר אותנו לפרופורציות האמיתיות שלנו. אני לא כובשת פסגות (מקסימום מלפפונים, אבל זה רק בגלל שהייתה לי סבתא רומניה שלמדה אותי לעשות מלפפון חמוץ הכי טעים בעולם).

אני מנסה להגיע לפסגה, מתוך הרבה כבוד ויראה.

אומרים, שרק ההר מחליט מי יפסע על פסגתו. ואם אני מצליחה, אני מודה לו בהכנעה, מבקרת לזמן קצוב, ומנסה לשוב בשלום לביתי.

בדרך למון בלאן, נתקלתי ב"קראבאס"

ולמרות כל ההצהרות היפות האלו, ולמרות כל הכוונות הטובות האלו, נדמה, שקצת קשה לשרוד חוויות של ספורט אתגרי, בלי קצת מזל ונסים. את זה גיליתי כבר בטיפוס הראשון שלי, שהיה בקיץ 1995, על המון בלאן, ההר הגבוה ביותר במערב אירופה (4808 מטרים).  בתום שבועות מאומצים של אימונים והתאקלמות, יצאתי בחצות, לדרכי אל עבר הפסגה, כשאני קשורה אל חבר, אלפיניסט מקומי, שלמד להשתמש בגרזני קרח וקרמפונים (סוליות ממוסמרות מיוחדות לטיפוס על קרחונים. ר.נ), לפני שהוא למד לדבר. בשעת בוקר מוקדמת הצלחנו להגיע אל הפסגה, מלווים בתחושת אושר עילאי. יום בהיר עם ראות מושלמת קידם את פנינו, ורכס האלפים נפרס למרגלותינו בלובן משכר. אחרי שהצטלמנו בכל זווית אפשרית, התחלנו בדרכנו הארוכה למטה. הנתיב שבחרנו בו, "הגרנד מול" היה משופע בקרבסים (קרחונים שנסדקו ונפערו) ונאלצנו לדלג מעל עשרות קרחונים סדוקים ומבוקעים. לקראת שעות הצהרים, הטמפרטורות עלו, אנחנו התעייפנו אולם עדין שמרנו על כל כללי הזהירות ונותרנו קשורים זה לזו, באמצעות שתי רתמות ערסל (סנפלינג), וחבל טיפוס. אני מניחה שזה היה הקרבאס האלף ואחד שדילגנו מעליו באותו יום. שולי הקרחון קרסו מתחת לרגלי ותוך פחות משניה מצאתי את עצמי צונחת לתוך הסדק, בניסיון נואש להיאחז בגדה השנייה של הקרחון, באמצעות גרזן הטיפוס שהיה לי. נחלתי כשלון גמור, לאחר שגם הדפנות של הקרחון השני, פשוט קרסו. חיי ניצלו תודות לשלושה גורמים: לא עיגלנו פינות ולמרות השעות הרבות ולמרות שכבר היינו מאוד נמוכים על ההר, נותרנו קשורים זה לזו. היה לנו ציוד תקני ומתאים והגורם החשוב ביותר כנראה, בן הזוג שלי לטיפוס, התגלה כמקצוען קר רוח. הוא תקע את הקר מפונים שלו בקרח, מתח את החבל ולאט לאט הוציא אותי מהסדק. במלים פשוטות, קרה לי נס על המון בלאן. ההר, שמדי שנה גובה את חייהם של לפחות 50 מטפסי הרים, בחר להותיר אותי בחיים.

"קולות מבטן האדמה הקפואה"

בחורף 1998 יצאתי עם משלחת ישראלית-רוסית לכיוון סיביר המזרחית. היעד היה "ימת בייקל". המטרה: לנסות ולחצות את האגם הגדול בעולם, שבתקופה זו הוא קפוא, כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה. סרגי גינסבורג, איש הקשר המקומי שלנו, התגלה כגרסה הרוסית למקגייבר מה שמיד זיכה אותו בשם החיבה, סרגייבר. האיש פשוט מסוגל להפוך שתי פחיות קולה למגלשי סקי. צריך לראות כדי להאמין. חמישית מעתודת המים המתוקים בעולם, נמצאים בימת בייקל, שרוחבה נע בין 40-80 קילומטרים ואורכה מגיעה עד לכ-680 קילומטרים. עומק האגם הנסתר מגיע עד ל-1.6 קילומטרים. ולמרות שפע המים הזה, קצת קשה להאמין, שלפחות בשלהי המאה ה-20, לתושבים שגרו בכפרים המועטים הפזורים לאורכו של האגם, לא היו מים זורמים בבתים. חברי המשלחת שלנו נרתמו למזחלות והחלו לצעוד במרץ רב מצד אחד של הגדה אל העבר השני. היום הראשון האיר לנו פנים וגמענו במהלכו קרוב ל-20 קילומטרים. לפנות ערב הקמנו אוהל והתכוננו ללינה הראשונה שלנו בליבו של אגם קפוא, בסיביר המזרחית, במינוס 40 מעלות. בשל הקור העז, נדחסנו שישה אנשים לתוך שק שינה אחד, כשכל אחד שוכב בתוך שק השינה האישי שלו, בתנוחת סרדינים קפואים בפריזר טבעי. דקות לפני שהצלחנו להירדם ולאגור כוחות לקראת הימים הבאים, החלו קולות עמומים לבקוע מתוך האגם. הדם קפא לנו בעורקים ולא בגלל הקור. הרעש היה מצמרר והפחד שיתק אותנו. חושך מצרים מסביב. חבורה של שישה אנשים סגורה בתוך אוהל קטן בליבו של אגם קפוא, שמשמיע קולות מבעיתים. אמנון, אחד מחברי המשלחת, ניסה לשחרר את הלחץ ואמר, שעוד שנייה הקרח נסדק, אנחנו נופלים לתוך האגם עם האוהל ואחרי זה הקרח נסגר מעלינו. לא נורא. כנראה שנמות מקור לפני שנספיק לטבוע או להיחנק. סרגייבר ניסה לשמור על קור רוח רוסי והתעקש שבסך הכל מדובר בקולות של הטבע. חלומות פז לא היו באותו לילה מהסיבה הפשוטה, לא יכולנו לעצום עין מרוב פחד. גם בלילות הבאים הרעש המסתורי ליווה אותנו וכעבור מספר ימים, כאשר הגענו לצידו השני של האגם, ראינו ששולי האגם אכן נבקעו והקרח סדוק. התושבים הכפריים היו המומים מהחבורה המוזרה, שהגיחה לפתע מליבו של האגם. הם ליוו אותנו בהתרגשות לתחנת הרכבת המקומית וסיפרו בהתרגשות, שהם כבר כמה לילות נמצאים מחוץ לבתים בשל רעידות אדמה שפקדו את האזור. בדיעבד, התברר לנו שהאזור משופע ברעידות אדמה מה שאומר, שהתסריט השחור של אמנון לא היה כל כך רחוק מהמציאות. גושי קרח שהתרוממו מתוך האגם, וסדקים גדולים היו עדות מצמררת למה שהיה עלול לקרות לנו. היינו שבויים בליבו של האגם, נתונים   לחסדי הטבע, בלי שום יכולת להיחלץ מהמצב שאליו נקלענו. היתרון היחיד בנס שקרה לנו במסע לחציית ימת בייקל היה, חוסר הידיעה. לפעמים, כנראה שעדיף לא לדעת. צריך פשוט קצת מזל וניסים קטנים לאורך הדרך.

איזה מזל שיש גם עבודה

אחת החולשות הגדולות שלי הן חופשות סקי. היו שנים שבתקופת הקיץ, הייתי מחבקת את מגלשי הסקי שלי מרוב געגועים למדרונות המושלגים. במסגרת גלוש כפי יכולתך, אפילו הצלחתי לסדר לעצמי עבודה במועדון הים התיכון ואל דיזר באלפים הצרפתים. התפקיד היה קל: לחייך לאנשים בכניסה למסעדה בבוקר, בצהרים או בערב. בין לבין יכולתי לגלוש כאהבת נפשי ולגמוע קילומטרים של מדרונות צחורים. וזה בדיוק מה שעשיתי. כאשר אחד ממדריכי הסקי זכה בקבוצה נחמדה ברמת גלישה טובה, הייתי מצטרפת לקבוצה לחצי יום גלישה ולפעמים ליום גלישה מלא. וזה בדיוק מה שקרה כשאלן, אחד מחברי הטובים, קיבל להדריך את אחת הקבוצות הטובות.

הם החליטו לצאת לגלוש במשך יום שלם, מחוץ למסלולים, מה שנקרא "אוף פיסט". מכיוון שהייתי צריכה לשוב למשמרת צהרים, גלשתי בחברתם רק בשעות הבוקר ובצער גלוי נפרדתי מהם כעבור שלוש שעות ושבתי לבדי למועדון. עשר דקות אחרי שעזבתי את הקבוצה, הם נקלעו למפולת שלגים (אוואלאנג'), שגבתה את חייו של אחד מחברי הקבוצה. את אלן ושאר חברי הקבוצה פגשתי רק לקראת סוף היום, כאשר סמני ההלם ניכרים היטב על פניהם. יכול להיות שגם אני הייתי שורדת את אותה מפולת שלגים. ויכול להיות, שגורלי היה כמו של אותו גולש אומלל, שפשוט היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.  בשאר אותו שבוע, התנדבתי לעבוד את כל שלושת המשמרות. שבוע אחר כך, תאוות הסקי ניצחה, ויצאתי שוב לגלוש. מאז, אני מנסה לא להתגרות בגורל, לא ללגלג למזל, אלא פשוט לקוות, שהוא ימשיך להיות לצידי בעוד הרבה מאוד טרקים וחוויות.

0

 אוהבים / 0 Comments
שתף פוסט: