15
אוקטובר-2013
  • קי ווסט – המקום הכי קרוב לקובה

  • כתבה על קיווסטקי ווסט – המקום הכי קרוב לקובה

  • קי ווסט – המקום הכי קרוב לקובה

קי ווסט – המקום הכי קרוב לקובה
צלצול האזעקה תמיד הגיע בזמן הכי לא מתאים והכי לא נוח. לא משנה כמה פעמים שמעת אותו, תמיד הוא הצליח להקפיץ אותך מחדש, למחוק בהדהוד ענבל אחד את כל מה שקרה עד אותו רגע, ולהריץ אותך כמו אוטומט מכוון היטב, אל עבר המזח. לא משנה כמה רצת מהר וכמה היית קרוב, הרציף כבר היה עמוס באנשים, שהחלו במלאכה. ברור שזה היה חייב להגיע בלילות הכי סוערים וחשוכים. הבזקי ברקים שהתגלגלו מן השמים נהדפו מנגד על ידי עוצמת הגלים, שהשיבו לרקיע קולות נפץ אדירים ומאיימים לא פחות.
אולם לצלצול האזעקה היה את הכוח שלו, וברגע שה"גונג" הראשון הדהד בתוך הלילה החשוך, רחובות העיר התמלאו באדרנלין ואקשן, שאיש לא יכול היה לעצור. גם לא איתני הטבע, שכמו תמיד תקפו את המקום הכי חשוף והכי רחוק. הגברים כבר חתרו במרץ בספינות אל תוך הלילה השחור, מתיו פרי האיץ בנערים שגלגלו אל המזח את החביות הריקות והנשים מיהרו לחמם את המים ולהוציא את הציוד הרפואי לקראת שובם של הניצולים. אותם ברי מזל, שהצליחו לשרוד את הסערה וניצלו מהספינה שנטרפה באותו לילה.
תמונת הספינות שנטרפו בלילות סוערים, הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם של התושבים. בזכות אומץ ליבם והמיומנויות שהפגינו בחילוץ הניצולים יצא להם שם של יורדי ים קשוחים במיוחד. לא מעט מבני המקום שילמו על עוז ליבם, בחייהם. צידו השני של המטבע, היה נוצץ לא פחות מהתהילה. בני המקום הפכו מהר מאוד לצוללנים מיומנים שירדו למצולות ושבו משם עמוסים באוצרות מהספינות הטבועות. לפי הגרסה הפחות מחמיאה, חלקם היו כה ערמומיים ותאבי בצע, שהם כיבו את האור במגדל אור ובמקומו הדליקו אורות במקומות קרובים יותר לרצועת הריפים שהקיפה את שרשרת האיים, ובכך גזרו את דינן של הספינות ששטו באזור.
האמת, ככל הנראה שקועה במצולות ביחד עם אלו ששילמו בחייהם בדרך אל הניצולים או אל האוצרות.
ברוכים הבאים לקי ווסט. העיר הדרומית ביותר בארה"ב, שהפכה לאתר תיירות שוקק קרוזים וצ'רטרים, החלה את דרכה (האמריקאית), במאה ה-18, עם 688 תושבים בלבד.
בשלהי המאה ה-18 היא כבר הייתה לעיר הגדולה והעשירה ביותר בפלורידה.
הכי דרומית
קי ווסט הוא האי הדרומי ביותר בתוך שרשרת של 140 איים המונחים כחצי סהר, באורך של 190 קילומטרים, בשפיץ התחתון של פלורידה. העיר מחוברת כיום אל היבשת, באמצעות גשרים מרשימים, עד לכביש 1 – US, במרחק של 207 קילומטרים דרומית למיאמי. למעשה קובה הרבה יותר קרובה אל קי ווסט (רק 140 קילומטרים) והעיר הקרובה אליה ביותר היא הוואנה, כ-170 קילומטרים.
קי ווסט הוא שמו של האי, ושמה של העיר, שהיא גם עיר הבירה של מחוז מונרו שבפלורידה, וכיום גרים בה כ-25 אלף תושבים. רוחבו של האי בסך הכל 3 קילומטרים, אורכו 6 קילומטרים ושיטחו קטן מ-20 קמ"ר, למרות שהאמריקאים שוקדים בהתמדה על הרחבה מלאכותית של האי, בכיוון מזרח.
בזכות המוטו המוצהר של תושבי המקום "משפחה אנושית אחת" – הפך קי ווסט לאחד היעדים המועדפים על הקהילה ההומו לסבית בארה"ב, ויעד תיירותי הפונה לקהילה זו. בחלק מכניסות הבתים הישנים ניתן לראות את דגלי הגאווה מתנוססים בשלל צבעי הקשת, ויש לא מעט מוטלים ואחוזות אירוח, המיועדות לקהילה ההומו לסבית.
קי ווסט היא גם עיר הבירה של "רפובליקת קונץ' (קונכייה)" שהכריזה על עצמאותה מארה"ב בשנת 1982.
המקום הדרומי ביותר בארה"ב, המכונה גם "גיברלטר של המערב", בזכות המעבר העמוק והצר שיוצרים האיים בדרך מהאוקיאנוס האטלנטי אל מפרץ מקסיקו, הוא אחד מאתרי התיירות הכי מקסימים בארה"ב, עם מזג אוויר נפלא ומבחר אטרקציות המאפשרות לבחור כמעט בכל סוג נופש.
בזכות מזג האוויר הנוח, השלווה והנוף המקסים, הפך קי ווסט לאחד היעדים החביבים על נשיאי ארה"ב, שטרחו והדרימו עד אליו.
הנרי טרומן, אף קבע בקי ווסט את בית החורף שלו שכונה "הבית הלבן הקטן".  הנשיא טרומן לא היה היחיד שהתלהב מהמקום עוד בימיו הראשונים והשלווים. המחזאי הנודע טנסי וויליאמס גר במקום כמו גם זוכה פרס נובל בספרות, ארנסט המינגווי, שכתב את "הזקן והים", התאהב בים המקיף את קי ווסט וקבע כאן את ביתו בשנות ה-30. כיום, בייתו משמש כאטרקציה תיירותית לכל דבר וניתן לצאת ממנו לסיורים בעקבות "סדר יומו של המינגווי".
צריך דמיון די מפותח כדי לנסות ולתאר את המקום כעיירה מנומנמת ושלווה, כפי שתואר המקום באמצע המאה ה-20. כיום מדובר בעיר תיירותית שוקקת וצבעונית במיוחד, שלמרות הקרוזים הרבים הפוקדים אותה, ועשרות הצ'רטרים הנוחתים בשדה התעופה הקטן שלה, הצליחה לשמור על צביון מאוד ציורי בעל ניחוח צרפתי.
קי ווסט שחייה בבדידות מזהרת במאה ה-18, חוברה לארה"ב בשנת 1912 על ידי מסילת רכבת שנבנתה מעל לים וחצתה את שרשרת האיים עד לקצה הדרומי. הוריקן קטלני הרס את הרכבת בשנת 1935 אולם 3 שנים מאוחר יותר נפתח הכביש הראשון שנסללה מעל לגשרים שנבנו וחיברו את האיים האחד לשני. כיום, הנסיעה מקי לארגו, הקרוב ביותר ליבשת, ועד לקי ווסט, האי הדרומי ביותר, היא חלק מהטיול ומהחוויה, במיוחד אם יתמזל מזלכם ותראו כיצד באמצע הגשר, הכביש מתרומם ונפתח לטובת ספינות שמפליגות במקום.
בקי ווסט עצמה, רוב הרחובות עדין מתפארים בבתי עץ קטנים הבנויים בסגנון הייחודי למקום, שנשמר מהמאה ה-18. גם בתי המלון הרבים, שהוקמו לאורך החופים, לא מצליחים לפגוע בנוף.

שקיעות ומסיבות
כאשר מיהרנו לעבר כיכר מלורי, היה ברור שהתמהמהנו יותר מדי לצד חלונות הראווה של רחוב דובאל – DUVAL – הרחוב הראשי של העיר העתיקה, שהוא העורק התיירותי הראשי של העיר.
הרחבה הגדולה הנושקת לרציף ולים כבר הייתה מפוצצת באנשים, לוליינים, זמרים, דוכנים שונים, והשורה הראשונה שצפתה אל עבר האופק כבר הייתה תפוסה במאות אנשים שעמדו עם מצלמות שלופות והביטו אל עבר השמיים הכתומים. ובאמריקה כמו באמריקה כל דבר הוא "הכי" ואין סיכוי שמישהו יפספס כאן הזדמנות תיירותית. וכך, הרציף המערבי של קי ווסט, הפונה אל עבר האופק והשמש השוקעת בים, הפך למקום בו מתקיימות מדי יום "מסיבות השקיעה". מאות אנשים נוהרים אל כיכר מלורי, חובקים ביד אחת כוס בירה וביד שנייה מצלמה. לאורך הרציף יש עשרות דוכנים המוכרים מזכרות, תכשיטים, צדפים ועבודות יד שונות ובין לבין יש הופעות של אמני רחוב, מנגנים ועד לוליינים ובעלי חיים.
סביב השקיעות, קמה תעשייה שלמה המציעה שייט אל עבר השקיעה במבחר ספינות, בליווי שמפניה. למרות השקיעה (שאכן הייתה מרשימה ובגוונים הנכונים), לא הצלחתי להבין במה היא שונה מהשקיעות המרהיבות שאני רואה מדי שבוע ליד הבית בנוף ים. התסכול שלנו גבר למחרת, כאשר לעננים היו תוכניות שלא ממש תאמו את תזמון השמש, וכך, השקיעה היפה בעולם נבלעה באיבה, לתוך גוש עננים אפרפרים, שגם הם לא הצליחו להשבית את השמחה. אם לא די בכך, אחת ממפלצות הקרוזים המשייטות בקו שבין מיאמי לאיים הקריביים, חצתה את קו החוף בדיוק בשעת השקיעה, מתעלמת בקול צופר רם, מקריאות המחאה שעלו מכיוון המזח.
מיד אחרי השקיעה, כאשר לילה חמים ונעים עוטף את האי הדרומי, נוהרים כולם אל עבר שלל הברים והמסעדות הפזורים ביד נדיבה לאורך כל הרחובות. אין ספק שזו שעתם היפה של חובבי מאכלי ים, מהלובסטרים ועד לשרימפסים עצומים מטוגנים בבלילת בירה.
רוב המקומות מציעים מרפסות פתוחות והופעות חיות של להקות ג'אז או זמרי קאנטרי שמצליחים להביא עימם ניחוח נשכח של נערי הפרחים. אין כאן שום קוד לבוש, ואותם מכנסיים קצרים וכפכפי ים שהתהלכת בהם במשך היום, ימצאו את דרכם גם אל הבארים והמסעדות והמסיבות שיחלחלו אל עבר השעות הקטנות של הלילה.
את הלילה או לפחות את הארוחה, תחתמו בעזרתו של ה"קי ליים פאי" המפורסם של קי ווסט – פאי לימון – שהפך לאחד מסמליו של האי. מדובר בפאי עשיר ונפלא (שלא ממש מתאים למי שנזהר מכולסטרול או קלוריות).
רכבת טרולי ישנה מסתובבת בין רחובות העיר בסיור מודרך, למי שמתעצל ללכת ברגל. אפשר לבקר בבית של המינגווי, או לפקוד את מצודת זאכרי טיילור ששימשה את המקומיים בעת מלחמת האזרחים, או את מצודת ג'פרסון, שבה הוחזק ד"ר סמואל מוד שטיפל בפצעיו של רוצחו של הנשיא אברהם לינקולן.
אחד המקומות שאסור לפספס הוא דווקא בית הקברות העתיק שבקלות יכול לשאר בתואר בית הקברות בעל המצבות המוזרות בעולם. "אמרתי לכם שאני חולה" או "עכשיו תורך להתגעגע" הם רק חלק מאמרות השפר החקוקות על המצבות.
לצד האטרקציות התיירותיות, ניתן לבחור גם בנופש פעיל באי. ניתן לשכור אופנועים, קטנועים, רכבים זעירים עם מנוע, אופנועי ים, סירות מרוץ, קטמרנים וכמעט כל כלי שייט אחר. אחד הדובדבנים המפארים את הקטלוג הפרסומי של קי ווסט – הוא ענף הצלילה, בזכות ריפים מרהיבים ואתרי צלילה סביב אוניות טרופות. באזור פועלים לא מעט מרכזי צלילה המציעים כל אפשרות של פעילות מתחת למים, מחצי יום שנורקל ועד לספארי צלילות בן ארבעה ימים.
בשדה התעופה של קי ווסט יש בית ספר לטיסה בו ניתן לצאת לטיסות מעל לאי. לצידו של מטוס צסנה סטנדרטי ומוכר, חונים גם דגמים עתיקים של מטוסי בוכנה ממלחמת העולם השנייה, ובחלקם מבצעים גם טיסות סיור מעל לעיר. בהחלט חוויה מסעירה, המאפשרת גם טיסה במטוס עתיק (ופתוח) וגם צפייה ממעוף הציפור, על המקום הדרומי ביותר בארה"ב.

0

 אוהבים / 0 Comments
שתף פוסט: