על גג היבשת השחורה
פסגתו של "ההר הזוהר" מתנשאת לגובה של 5895 מטרים. המקומיים קוראים לו "ההר הגדול מכולם". ארנסט המינגווי כתב עליו, שפסגתו רחבה כמו כל העולם, עצומה, גבוהה ולבנה בצורה שלא תאמן. בזכותו, התאהבתי באפריקה.
זה היה מסע קצר, מאוד אינטנסיבי ותכליתי, שבו יצאתי לטפס על הקילימנג'רו, ההר הגבוה ביותר ביבשת השחורה. כמו הרבה סיפורי אהבה אחרים, הקילימנג'רו בכלל ואפריקה בפרט, חדרו לי לעורקים והחלו לזרום בגופי לאט לאט, מותירים אותי עם געגוע בלתי מוסבר.
בשנים הרבות שחלפו מאז שהצלחתי להעפיל ל"אוהורו פיק", ניסיתי לפענח את סוד הקסם השחור, שחלחל לנשמתי באותו מסע, ונותר עימי עד היום.
במבט מפוקח בחסות השנים שחלפו מאז, אני מניחה שזה היה שילוב (מנצח למדי), של מצב בחיים (שנות ה-30, טרום גידול ילדים), האתגר הפיזי והנפשי שהציב בפני ההר (שענה על הצורך העז באותה תקופה לסימוני "וי" ביומן האישי), המרחבים המפתיעים שנגלו לי בדרכי הארוכה לפסגתו והאנשים המופלאים שפגשתי בדרך. כל אלו, הפכו את חווית הטיפוס על הקילימנג'רו לכל כך מיוחדת ושונה.
הקילימנג'רו נמצא בחלקה הצפוני של טנזניה, נושק לגבול עם קניה. ההר נמצא בתוך שמורת טבע ענקית, שהיא בעצם תמצית נופי אפריקה כולה. הטיפוס מתחיל מיערות גשם וג'ונגל ירוק וסבוך, ממשיך לעבר אזור של סוואנות וביצות, חוצה מדבריות בגובה של 4000 מטרים ומסתיים בלוע געשי עצום, מוקף בקרחוני עד. צריך לעמוד על הפסגה המופלאה הזאת, שהקור בה מגיע למינוס 20 מעלות, כדי להאמין, שטמפרטורות כאלו בכלל קיימות באפריקה.
צמד גיאוגרפים אוסטריים, היו הראשונים שהצליחו להעפיל לראשונה אל פסגתו, ב-5 באוקטובר 1889. עד שנת 1927 הצליחו להגיע לפסגתו רק 23 אנשים אולם מאז הוא הפך למשאת נפשם של אלפי טיילים ומטפסים מכל העולם, שנוהרים אליו בכל ימות השנה. כ-50 מטפסים מתחילים מדי יום את המסע אל עבר הפסגה. רק מחציתם מצליחים להגיע עד לקיבו, האכסניה האחרונה בגובה 4703 מטרים. 60 אחוז מהנותרים מגיעים עד לגילמן, פסגתו הנמוכה של הרכס, בגובה 5895 מטרים ופחות מ-20 אחוז מאלו שהחלו את המסע מעפילים ל"אוהורו פיק", הפסגה הגבוהה ביותר, הנמצאת בצידו השני של הרכס, בגובה 5985 מטרים.
בשנת 1973 הפך הפארק שבתחומו נמצא ההר לשמורה מוכרזת וכיום הכניסה אליו היא בתשלום ולאחר רישום מסודר. הטיפוס מתאפשר רק עם מלווים וסבלים מקומיים – דרך נאה, לדאוג לפרנסת התושבים המאוד עניים באזור.
לא פחות משש דרכים מובילות אל פסגתו הנכספת של הקילימנג'רו, אולם הרוב המכריע בוחר בדרך הראשית והקלה ביותר המתחילה ב"מרונגו גייט", שבשפת המקומיים זכתה לכינוי החיבה המעט מזלזל "דרך קוקה קולה". אגב, הם ממש ישמחו לסחוב עבורכם בקבוקי קולה עד לגובה 4000 מטרים ושם למכור לכם את הבקבוק הקטן במחיר מופקע של 5 דולר. מצד שני, תמיד אפשר להסתפק במים או לסחוב את מה שרוצים לבד.
הטיפוס על ההר אינו טכני, אולם הוא דורש הליכה למרחקים ארוכים (קרוב ל-70 קילומטרים, מנקודת ההתחלה בגובה 1980 מטרים ועד לפסגה.
המפתח להצלחה הוא צמד המלים "פולה פולה", שמשמעו בסווהילית, לאט-לאט. היום האחרון על ההר היה גם הקשה ביותר כי הוא כלל לא פחות מ-18 קילומטרים. 4 מתוכם היו בטיפוס ועוד 14 בירידה. זה הותיר לי שעות ארוכות לקלל את הירידה ולהבטיח לעצמי שהפעם הבאה שאני מגיעה להר הזה, תהיה רק בבר מצווה של הבן שלי. מיותר לציין שבאותה התקופה הוא אפילו לא היה בתכנון. הבר מצווה אגב, כבר מאחורינו. הגעגועים לאפריקה בכלל ולקילימנג'רו, כנראה יישארו עימי עוד שנים ארוכות.
חשוב:
כושר גופני מעולה, הרבה אימוני טיפוס והליכה (טרקים), נעלי הליכה משומשות וטובות, מקל הליכה מקצועי, בגדי טיפוס חמים, חיסונים, ואוכל שהקיבה שלכם רגילה אליו (מרק אינסטנט, חטיפים, פירות יבשים ומנות אינסטנט). התשלום בכניסה כולל לפעמים גם ארוחות שהמקומיים מכינים, אבל הקיבה המערבית שלי לא עמדה בזה. ולכן, אם אתם רוצים ברצינות לבקר לכמה דקות יקרות מפז , אבל שוות לאללה , בפסגה שהכי קרובה לאלוהים של אפריקה, קחו את האוכל שלכם.
והכי חשוב, תדחפו לתיק כמה מזכרות שימושיות שתוכלו לתת לצוות הסבלים שלכם. אתם לא סוחבים את רוב המשקל, והם כל כך נחמדים וכל כך עניים שאתם ממש תשמחו להעניק להם משהו שימושי בסופו של המסע.