260 קילומטרים במדבר, ביום הכי קצר בשנה

השמש הזדחלה מעבר לרכס, נכנעת לאיטה לצללים הכהים של הלילה, שהחל לדחוק בה. תוך כמה דקות הנוף המדברי נצבע בגוונים עמוקים שלא הותירו מקום לספק: היום הקצר בשנה, עומד להסתיים לטובת הלילה הארוך בשנה.

אלו היו רגעים אחרונים של מרוץ נגד מחוגי השעון. המסע שלנו שהחל לפני 11 שעות כמעט, בחלקו הצפון מערבי של הנגב, הגיע כמעט לסיומו. ותחושה קלה של געגוע כבר החלה לכרסם בתוכי.

אז איך ממצים את היום הקצר בשנה עד תום? פשוט מאוד, במה שאוהבים. לנו לא היה ספק: המידבר, רכיבת שטח, אדרנלין, בליווי של טבע וחברה של אנשים טובים. מה עוד צריך הבנאדם?

את הלילה שלפני המסע עברנו במושב תלמי יוסף. צימר חמים קלט אותנו, חבורה של שישה אוהבי טבע ונהיגת שטח, קצת יין, הרבה אוכל, בדיחות לגבי הלא נודע, והנה הפסקת חשמל מסדרת עבורנו לילה קפוא במידבר, שלא יודע רחמים. הנחמה היחידה הייתה שכשהשעון צלצל בשעה חמש בבוקר, לא הייתה לנו שום בעיה לזנק מהמיטות. עוד לפני אור ראשון עלינו על שני רכבי שטח, כשלפנינו מונח המידבר הגדול היורד דרומה. רוני נאק ואני על כלי אחד, רמי גלבוע ורותם (שהוא הגרסה המקומית למקגיוור, ששימש כמכונאי שלנו), ברכב השני. תם ורועי ברכב ליווי שאמור לפגוש אותנו בהמשך הדרך לתדלוק וכל תקלה שלא תבוא.

קרני השמש הראשונות המפלסות את דרכן אל עבר היום הקצר בשנה, צובעות את המידבר בגוונים חמים ומתעתעים. אין שום קשר בין היום הבהיר שטוף השמש לבין הטמפרטורות המקבלות את פנינו בתחילת המסע. שכבות נדיבות של פליזים, גופיות תרמיות ומעילי גורטקס לא מצליחים לבלום את הקור העז. הקיפאון של הבוקר נמס אל מול זריחה מרהיבה בדרך אל ה"דיונה הגדולה". הלב מתרחב אל האופק הנפרס מולנו, הכל עוד אפשרי. יום חדש מלא בהפתעות מונח לפנינו ואנחנו מתכוונים למצות אותו עד תום. רוני נוהג את הכלי הקטן במיומנות וקלילות אל עבר חולות חלוצה, והכלי פשוט מרחף מעל הדיונות והמהמורות. המסלול מוביל אותנו אל עבר הר קרן, באר מילכה והישוב הקטן כמהין הנושק לגבול מצריים. השעון מתקתק, מד הדלק יורד במהרה והנה ניצנה ותל חפיר כבר מאחורינו. אנחנו נכנסים לתוך נחל עקרב והנהיגה מקבלת אופי אחר לגמרי. הרכות של החולות מפנה את מקומה למאבק סיזיפי אל מול האבנים וחלוקי הנחל. הגב מתחיל לתת איתותי מצוקה, השמש בשיאה מעלינו ואף אחד כבר לא זוכר את הטמפרטורות המקפיאות של הבוקר. בליבו של הנחל אנחנו מרגישים זריקה חזקה מזנבו של הכלי ומגלים שהצירייה יצאה ממקומה. רותם שולף כלים מנסה להשיב אותה למקומה אולם אנחנו מקבלים החלטה להמשיך עד לנקודת המפגש עם רכב הליווי בבורות לוץ. בחצות היום אנחנו פוגשים את רכב הליווי שלנו. הגברים מפרקים את הרכב הקטן כאילו היה תפוז שיש להסיר את קליפתו. בעודנו נהנים מארוחת הצהרים שרמי גלבוע סידר לנו, הם משיבים את הציריה למקומה ואנחנו כבר מוכנים לתזוזה. 1 בצהרים. אנחנו מתחלפים, רוני נאק תופס את מושב הניווט ואני מאחורי ההגה. עכשיו מתחיל המרוץ האמיתי אל מול מחוגי השעון. אני מתיידדת בקלות עם הרכב וסוחטת את דוושת הגז אל תוך המרחבים העצומים הנפרסים מולי. מעלה ערוד, בקעת חסון, הר עריף, נחל כרכום, פיתול רודף פיתול, אינסוף גוונים חומים שואבים אותנו למעמקי המידבר, מכסים אותנו בשכבה נדיבה של אבק כל הדרך אל עבר נחל פארן, בקעת צניפים המרהיבה ועד לצוקי עובדה ומעלה שחרות. דמדומי הלילה מלווים את הקילומטרים האחרונים שלנו אל נקודת הסיום ביוטבתה.

260 קילומטרים בדרכי השטח המאובקות של המידבר אותן גמענו במשך 11 שעות של אור יום. רק כשהלילה הארוך בשנה יורד עלינו אנחנו מתחילים לקבל אותות מצוקה מהגוף. השרירים שעבדו שעות נוספות, העיניים שנצרבו מעט מהאבק ומאורו המסנוור של המידבר. אולם האיזון המושלם של הטבע, דואג להכל, עלטה גדולה מערסלת אותנו לתוכה לשינה מתוקה וחלומות מתוקים על ההרפתקה הבאה.